ניתוחים עצמיים

למה רוב המצגות שאנחנו עושים לא שוות כלום?

By אוקטובר 11, 2017 No Comments

מצגות פאוור-פוינט בעבודה המודרנית

אם יש משהו שאני לא מעריך בעולמות התוכן שלנו הוא נושא המצגות –

כולנו מכירים את זה, החודש נגמר, כולם מתחילים להתכונן נפשית, לסדר את הקמפיינים שלהם, לבטל פגישות עם אנשים חשובים, אנשי ה-SEO יתחילו לאסוף נתונים של כמה מבקרים נכנסים לאתר, כמה זמן טעינה ממוצע לדף, מה המקום של ביטוי המפתח שיש לו הרבה חיפושים, אנשי ה-PPC במחלקות המדיה השונות יכינו גרפים של אחוז ההקלקות והצפיות במודעות ואולי יעשו השוואה של פייסבוק מול אדוורדס, מנהלי השיווק יכינו את המצגות למנהלים שלהם, שבתורם יעשו העתק-הדבק למנהלים שלהם, מנהלי לקוחות יתחילו לסכם את כל העסקאות החדשות שבוצעו, כולם יכניסו הכל לתוך מצגות שבמקרה הטוב, מישהו יעבור עליהם באיזה פגישה, במקרה הפחות טוב, מישהו אחר יקרא אותן בחצי כוח במחשב ובמקרה היותר סביר, פשוט ישאירו אותן במייל, תחת 'לא נקרא' (כדי לקרוא את זה מתישהו) ומנטלית תחת 'לא לקרוא את זה אך פעם'.

דוגמה לשער עבור מצגת חודשית מיותרת

למה המצגות שאנחנו עושים מיותרות והאם יש משהו שנוכל לעשות בשביל שלא תהיינה כאלו

איך הגענו למצב הזה?

דן אריאלי כותב בספרו, 'לא רציונלי אבל לא נורא', שביצע ניסוי על המשך עשיית משימות כשהערך שניתן עבור המשימות הללו משתנה (או יותר נכון – כאשר מייצר התוצר רואה שאין ערך בעבודה שלו, בקצרה, מייצר התוצר היה פחות נכון לייצר את המוצר – אז אם קראתם את הפסקה העליונה ואמרתם לעצמכם 'וואלה, זה נכון, המצגות האלו באמת מיותרות' – אתם במקום הזה.

על זה נוסיף את הבעייתיות הטמונה בקריאת מצגות – היכולת המרשימה של פאוור פוינט לנתק אותנו מהמציאות שאינה מוצגת לפנינו,  ולהשאיר אותנו בתוך המקום הזה של מצגת שלכאורה מציג את כל המידע אפשרי למרות שברור לכולנו שלא כך הדבר.

אז בעצם יש לנו מוצר שאנחנו משתמשים בו המון (אולי יותר מדי) שכשהלקוחות שמקבלים אותו הם לא רואים את הערך שבו, ואנחנו ממשיכים לייצר אותו כי "צריך" או כי יש איזה מאזן אימה שאומר שבגלל שכולם עושים את זה, גם אנחנו צריכים.

עכשיו, חשוב להגיד, אני לא אנטי-פאוורפוינט אוונגליסט, אני אוהב את פאוורפוינט, משתמש במצגות, משחק עם מצגות, ובנקודות פחות שמחות בחיים שלי גם יצרתי אנימציות שנועדו להמחיש נקודות מסוימות ולהראות תהליכים לאחמ"ים כאלו ואחרים (בעיקר כאלו, קצת פחות אחרים),ואתם יודעים מה? אני אפילו יכול להפנות אתכם לאנשים שמייצרים אומנות מרשימה מאוד* עם מצגות פאוויר פוינט (נגיד, כאן).

אז מה הפתרון?

(רגע של ענווה – הפתרון לדעתי)

הפתרון מתחלק לשני גורמים –

הלקוח –

הלקוח פשוט חייב להיות יותר בקיא בתחום העיסוק שלו, הוא חייב לדעת לראות את הנתונים בעצמו בפלטפורמות ששייכות לו – אם זה אנליטיקס (הוא יכול להסתפק ב-Dashboards, אבל אם הוא ממש טוב, או רוצה להיות ממש טוב – הוא יבלה זמן מה באנליטיקס עצמו, יכנס לכל האפשרויות, יחקור ויתחיל לעשות עבודה שמתקרבת למה שהאנליסט עושה – לשאול שאלות), אם זה קליקוויו, Tableu או כל מערכת BI רלוונטית אחרת.

עכשיו, בטח תגידו לי שאני מטרחן, שבשביל מה יש את האייג'נסי או את החברה שמספקת את השירותים או את כל החברים מסביב שהתפקיד שלהם הוא לשפר את המדדים ולנטר אותם, לזה אענה כך:

א. אתם צודקים, אני אכן מטרחן, אבל זה חלק ממה שמדענים ואנליסטים עושים.

ב. כי אם החוזה העתידי של החברה שלי תלוי בנתונים שאני מציג שמתארים את העבודה שפלוני מייצר – יש לאותו הפלוני אינטרס לפברק אותם (ופה חשוב להגיד משהו, אני מכיר לא מעט אנשים בתחום, לא מנהלים בכירים, אלא ה-grunts, אלו שעושים את המצגות, שעושים את העבודה – עדיין לא יצא לי לשמוע על אדם אחד, גבר או אישה, שחשבו לפברק את הנתונים – אבל, זה עדיין לא אומר שזה לא יכול לקרות בשום פנים ואופן)

ג. כי לקוח שבקיא בחומר, שיודע לשאול שאלות טובות עושה שני דברים חשובים –

א. עבור החברה שלו – הוא מייצר ערך נוסף – הרבה יותר קשה 'לערבב' אותו והוא יכול לשאול שאלות כדי שמחלקות המחקר והעסקים (כל מחלקה והשם שלה) – ייצרו לו תשובות

ב. וזה, סעיף זניח בתמונה הכוללת, דוחף את האנליסטים קדימה – דוחף אותם למצוא יותר פתרונות ועל הדרך לשאול עוד שאלות חשובות כחלק מההפריה ההדדית שקרתה.

שלוש הנקודות הללו (יותר השתיים האחרונות) מובילות לחלק השני בפתרון.

(הערה- זה טקסט, אז אני מחויב לעבוד ולכתוב את דעתי בצורה טורית, ובעוד שזה יכול היה להראות כאילו האחריות הראשית לפתרון הבעיה נמצאת אצל הלקוח, אני מקווה שברור לכולנו שזה הרבה יותר באחריות האנליסט, אבל תהליכית, זה חייב להתחיל מהלקוח – כי אם הלקוח לא מקבל את התשובות הפשוטות יותר שלו בעצמו – כל הניתוחים הסטטיסטיים, כל הרגרסיות הלוגיסטיות, כל המודלים שלנו – לא יועילו בשיט).

 האנליסט –

אז מה יקרה אם, תחת ההנחה שהלקוח יודע לקרוא נתונים יחסית בסיסיים באתר, לאנליסט תהיה רשימת שאלות שהוא יכין עם קבלת הלקוח – שאלות עמוקות ששואבות מהמטרות העסקיות של העסק?

מה יקרה אם כל חודש הוא יענה על שאלה או שתיים?

מה יקרה אם תוך כדי שהוא עונה על השאלות – יעלו עוד שאלות שפשוט יכנסו ל-'בנק' השאלות הגדול?

כל מצגת שתכינו, בכל תחילת חודש תהפוך להיות שוות ערך – תוכל להניע מהלכים עסקיים, להשפיע על המוצר, להשפיע על שיטת השיווק, על הקצאת המשאבים – היא יכולה להרים את העסק ולהעלות לו את כמות המכירות או ההרשמות לניוזלטר או קבלת הלידים.

זה לא אומר שהאנליסט יכול לוותר על בדיקה של הדברים הבנאליים, פשוט לזכור שאלו לא המנועים שדוחפים את העסק קדימה, וכשיורד העול של להכין את המצגות עם הדברים הבנאליים – מתפנה זמן לשאלות הטובות.

 

בתואר השני שלי, אחד המרצים היותר רלוונטיים לעיסוק הנוכחי שלי אמר שלענות על השאלות האלו, כשזאת העבודה שלך, זה הדבר ה-'סקסי' (די בטוח שהוא לא אמר סקסי, אבל אתם יודעים, זה היה המסר), אבל רוב הבדיקות שנעשה תהיינה בדיקות של הדברים הבנאליים, המשעממים, שלא תורמים הרבה למישהו.

כמו שוודאי הבנתם – אני חולק על דעתו, וחושב שבדיוק להפך – התפקיד של המצגות הלך לאיבוד קצת והגיע הזמן להתחיל לתת ערך אמיתי במצגות החודשיות שלנו.

 

הייתי רוצה לדעת מה דעתכם – איך עובדים אצלכם עם מצגות? ככה? אחרת?

ואם עובדם ככה, איך הישיבות מתנהלות? יש ישיבות בכלל?

הייתי קרוב בהערכה שלי את המציאות שלי למציאות שלכם?


*גילוי נאות – האדון שמייצר את זה הוא חבר ותיק שלי, אבל אני חושב שהאמנות שלו מרשימה מאוד בלי קשר, בטח ובטח ביחס לכך שהוא עושה את זה בפאוור פוינט.

Leave a Reply