ניתוחים עצמיים

אין שאלות טיפשיות

By אוקטובר 12, 2017 No Comments

"There are naive questions, tedious questions, ill-phrased questions, questions put after inadequate self-criticism. But every question is a cry to understand the world. There is no such thing as a dumb question"

– Carl Sagan

 

אין שאלות טיפשיות – יש רק טעויות טיפשיות שאנשים עושים כי הם פחדו לשאול שאלות טיפשיות וכמו תמיד, המציאות מורכבת יותר ממה שמישהו באינטרנט אומר באיזה משפט קאטצ'י\קיטשי.

אז שני צדדים למטבע, כן?

השואל והנשאל – בפוסט הזה אני מקווה להעביר את המסר העיקרי והוא שעיקר נטל האחריות הוא דווקא על הנשאל, בין אם הוא קולגה, לקוח, בוס, מורה\מדריך או כל פרסונה שנמצאת בעמדה בה לו יש יותר ידע מלשואל, בעוד השואל צריך לפרוח בתוך החממה אותה יציע הארגון.

שאילת שאלות כמנוע להתקדמות

אין שאלות טיפשיות, רק טעויות טיפשיות שעשינו כי לא שאלנו שאלות טובות

הנשאל –

התמזל מזלי ובתפקידים מסויימים בחיים שלי, הייתי בעמדת הנשאל, היה לי הניסיון המעשי, הידע התאורטי והגמישות המנטלית לעשות את התפקידים שלי בצורה חלקה יחסית, ובצורה כזאת שאנשים כאלו ואחרים הרשו לעצמם לשאול אותי שאלות.

ולא פעם ולא פעמיים קיבלתי את הפתיחה הברורה והכמעט-אף-פעם-לא-נכונה של 'תראה, זאת שאלה טיפשית אבל…' – עכשיו, יכול להיות שהשאלה הייתה 'טיפשית' או לא מתאימה לרמה המצופה מאותו האדם – יכול להיות מאוד, אבל החשש הזה מפני שאלה שהיא 'טיפשית', אם לא תיענה, יכולה פשוט לגרור סדרת טעויות גדולה בהרבה שהייתה יכולה להמנע אם רק הנשאל התיאורטי שלנו היה סובלני יותר, נוח יותר לשאול שאלות, פתוח יותר.

עקרון השמונים-עשרים בלמידה

ווילפרדו פרטו היה כלכלן וסוציולוג שתורתו הכתובה רודדה לכדי ספרי עזרה עצמית סוג ג' עם הילה פסאודו מדעית שעיקרה – עקרון השמונים עשרים.

פרטו טען ששמונים אחוז מהפעילות נובעת מעשרים אחוזים מהגורמים, ואז איך כותבים ספר שלם על העקרון הזה שאפשר להסביר בפסקה – נשגב מבינתי, אבל בעוד שזה נשגב מבינתי, הגיוני מאוד להגיד שאתה לומד חלק ניכר מאוד מכל החומר שיש לדעת בתחום מסוים בחלק קטן יחסית של הזמן וכל שאר הזמן – נותר לך רק להתמקצע בתחום עד שאין לך מה ללמוד עוד (כמובן שהיום, עדכונים, פיתוחים וכן הלאה – קשה מאוד להגיע למצב שאין מה ללמוד, אלא רק להגיע למצב שבו אתה לא מעוניין ללמוד עוד).

עכשיו, הטענה שלי היא כזאת – האם יכול היות שבמהלך משך הזמן הקצר הזה (של עשרים האחוזים) שבו למדת את עיקר החומר הרצוי (שהוא שמונים האחוזים) –

האם אין סיכוי שפספסת משהו קטן?

האם אין סיכוי שאתה, הנשאל, תאלץ לשאול שאלה טיפשית?

הצו הקטגורי של קאנט , מתוך תורת המידות, טוען "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי." (מועתק מוויקיפדיה שמצוטט מתוך "הנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות, מאגנס, 1933, עמ' 77-78),  כלומר, שהמעשים שפלוני עושה, בשביל לעמוד בחוק המוסרי צריכים להיות אפליקביליים לכל בני האדם, ובעוד שאני לא פילוסוף גדול, אני די בטוח שהעקרון הזה הוא עיקרון שטוב לחיות לפיו (כמו כן, זה  מתיישב עם נושא הקארמה, עם האמרה של מה ששנוא עליו וגו' וכמובן עם חוק מספר אחד להתנהגות בין בני אנוש 'אל תהיו חרא') ולכן בתור הנשאל – תנסה להבין מה עובר על השואל – גם אם, ואני בספק, מעולם לא היית במצבו.

אגב, אם כל זה לא הספיק לנו בשביל להבין שאנחנו כנשאלים צריכים להיות פתוחים יותר – אז דעו ש-'שאלות טיפשיות' עוזרות לנו לחזור על החומר, לרענן אותו ולפעמים להפיק תובנות שיעמיקו את ההבנה שלנו – מי שנשאל, יודע.

הנשאל חייב לספק בהוויה שלו את המצע הנכון והטוב ביותר על מנת לעודד שאלות מצד השואל ולעודד אווירה של למידה משותפת, כך שבסוף הדרך – כולם ירוויחו – השואל, הנשאל והארגון.

השואל

אז השואל עקרונית, נמצא במקום די רע, הוא צריך להצהיר על שני דברים –

הראשון, להודות בטעות או בחוסר הידיעה שלו –

משהו שאף אחד לא ממש נהנה לעשות, וזה ברור, מי רוצה להיתפס כ-'לא יודע', או כבחור ההוא ששואל כל הזמן שאלות?

ובעוד שזה מובן לחלוטין, אני חייב להגיד שכשהייתי אני במצבים האלו של לשאול שאלות העדפתי להיות ההוא ששואל מלא שאלות מפגרות מאשר ההוא שעושה טעויות מטופשות (ולצערי, כשהייתי אי אז קצין צעיר, גם עשיתי כמה כאלו, בעיקר כי הייתי יהיר לחשוב שאני יודע הכל).

ברור שאנחנו לא נרצה שיחשבו עלינו שאנחנו שואלים סתם, אבל הקטע הוא שאף אחד לא יחשוב שאנחנו, השואלים, שואלים שאלות מפגרות, אם נדע לשאול את השאלות הנכונות -שאלה נכונה צריכה להראות שעשינו מאמץ מסוים על מנת להבין בעצמנו את הפתרון, ופשוט חסרה לנו חוליה משלימה, שאלה טובה תהיה כזאת שעוזרת לסדר את העניינים מולנו, היא לא תהיה שאלה שמבקשת את כל הידע, חשוב לזכור במקביל לכל מה שנכתב למעלה – הנשאל לא עובד אצלנו (וגם אם כן, זה פשוט נימוסין גרועים).

השני – השואל צריך לבקש מאדם אחר את עזרתו ולהסתכן בכך שההסבר יהיה לא טוב

אנחנו מכירים את התחושה שקיבלנו הסבר שלא ענה לחלוטין לשאלה שלנו, ולמעשה נשארנו עם השאלה באוויר – עכשיו מה עושים? שואלים שוב? לא שואלים וטועים?

זה כבר נורא תלוי בשואל, בנשאל, בארגון ובכל מה שבאמצע.


זה נכון שתיאורטית, בעולם 'מושלם' (לא באמת) יהיה הרבה יותר טוב אם אף אחד לא יצטרך לשאול אף אחד אחר, אבל זה יהיה עולם כל כך חסר וכל ההפרייה ההדדית הזאת שיכולה לקרות כתוצאה משאילת שאלות, חקירה מעמיקה, דיונים פנימיים (כן, גם אם אתם מסבירים איך עושים Vlookup או איך לעזאזל מסדרים שהגליונות בגוגל שיטס יסתדרו לשמאל או לימין או למעלה ולצדדים בו זמנית*)

השואל צריך לדעת לכוון את השאלות שלו מלכתחילה בצורה נבונה, ואם לדעתו הסובייקטיבית של השואל, השאלה תהיה כללית מדי – ללכת ולעשות את שיעורי הבית על מנת לרכוש מספיק ידע תיאורטי כדי שהשאלה תהיה מעמיקה וחכמה יותר.

לסיכום קצר, בתור מי שישב במקומות השואל ובמקום הנשאל, ברור לי שעדיף, מבחינת התחושה האישית, להיות במיקום הנשאל, כיף לדעת שצריכים אותנו, כיף לדעת שאנחנו יכולים לעזור ולסייע, כיף לדעת שאנחנו יודעים, אבל לנשאלים אסור לשכוח אף פעם שגם הם היו שואלים.

ואם לא היו, ואני בספק, שיהיו פתוחים לעזור לאנשים ללמוד.

מה איתכם?

שואלים – איך הייתם שואלים שאלות בצורה פחות נוחה לנשאלים?

נשאלים – מה הדרך הכי מגניבה לגרום לשואלים להרגיש הכי בנוח בעולם עם לשאול אתכם שאלות?

 


 

*בתפריט של כל קבצי הגיליונות שלכם יש תפריט צד, בתפריט הזה יש הגדרות, שם צריך לסמן את התיבה ואז לרענן את הגיליון שלכם, אז וכלו למצוא את הדרעק הזה.

 

הייתם מצפים שהחבר'ה של גוגל יעשו את זה ספציפית קצת יותר יעיל, לא?